יש שני סוגים של ישראלים שמגיעים לקייב- אלו שבנסיעת עבודה, קונקשן ארוך, או עצרו בדרך לאומן, ואלו שבחרו במיוחד להגיע ולחקור את היעד המשונה הזה.

זה מתחיל כמו וידוי אז פשוט אוציא את זה: הסיבה שערים כמו קייב עושות לי את זה היא די מוזרה- הן גורמות לי להרגיש כמו כריסטופר קולומבוס. פריז מושלמת ואין כמו ניו יורק, אבל אין כמו ההרגשה שאני במקום זר לחלוטין, ולא באותו מקום שכולם כבר חוו וראו באלפיים זוויות שונות באינסטגרם (כן טיימס סקוור, אני מדברת עליך). בתסריט של הסרט שבו אני חיה זה מושלם- אני מגיעה לעיר זרה, אף אחד מעולם לא היה שם, ולי רק נותר לגלות את הפנינה החבויה הזו בעולם.

בואו נתחיל מהסוף. מזרח אירופה לא נתפסת אצלנו כחופשה המושלמת, זו שננעץ בפינטרסט בורדים שלמים אודותיה ונחלום עליה בהקיץ.
איכשהו, במהלך השנים ובעיקר בזכות העבודה שלי באלעל, יצא שביליתי תקופות די נכבדות בבירות המזרח- אירופאיות. לחלקן הגעתי ללילה או שניים, ובאחרות גרתי במשך מספר חודשים. לחלקן הגעתי פעם אחת ויחידה ולאחרות חזרתי שוב ושוב. בסופו של דבר, גיליתי רשימת ערים מכובדת למדי שהפתיעה אותי לגמרי, ונותרתי עם טעם של עוד.