כל מה שלא סיפרו לכם על עגלות באמריקה

כשמדברים בארץ על החלום האמריקאי, או לפחות על החלום הישראלי באמריקה- בדרך כלל מדברים על עגלות.

הוויז'ן ברור- אופי ממולח וחוצפה ישראלית פלוס ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שווה לערימות של כסף, רכבי יוקרה, חופשות נוצצות ואוסף לואי ויטון שלא יבייש את בנות הקרדאש.

מה צריך לדעת על עגלות בארצות הברית

הגשת סאמפל, אילוסטרציה.

וכשאתה רואה את החיים המנצנצים האלה (ללא צורך בפילטר קירה-קירה)- אין ספק שתרצה גם. אז אחרי תקופה ארוכה של אבטלה בחסות הקורונה, אמרתי ביי לפיג'מה ונסעתי להגשים, או לפחות לראות מקרוב, את החלום האמריקאי שסיפרו לי עליו- וכך נחתתי בהייווד מול שבגרינוויל, דרום קרוליינה. 

פרולוג חשוב- בגלגול קודם בערך, שבועיים אחרי שהשתחררתי עברתי לעשות עגלות בברלין. 

אלה היו סה"כ חודשיים עם כמות חוויות שאפשר למלא עליה לא רק כמה פוסטים בבלוג, אלא גם תסריט לאיזו טלנובלה או שתיים. אספר רק בקצרה, שזו הייתה אחת החוויות הקשוחות, המחשלות וגם המטורפות שעברתי בחיים, חוויה שכללה לאכול בשניים וחצי יורו ליום כי לא הצלחתי להרוויח כסף, לפגוש כמה מהנוכלים הגדולים בעולם וגם כמה אנשים מופלאים עם לב ענק, וכל זה עוד לפני שהתחלתי לספר על ההגירה. בקיצור, סקס, סמים ונייל קיט.

אז מה זה בעצם עגלות?

העבודה בעגלות היא עבודה במכירות. זה יכול להיות קוסמטיקה, מחליקים, אפילו כריות חימום. השוני בין זה לבין מכירה בסופרפארם או בזארה, לצורך העניין- הוא שאת המכירה יוצר הסיילזמן מאפס, הוא עוצר את הלקוח, שהגיע לקניון במטרה לקנות נעליים, מראה לו מלח לאמבטיה ומשכנע אותו שזה הדבר הנחוץ לו ביותר בחיים, יותר מכל נעליים או חולצה או משחק לפלייסטיישן.

בשונה מכל עבודה (בערך) בעולם- בעגלות אין החתמת כרטיס, וכמות השעות שעבדת לא בהכרח משפיעה על כמה תרוויח. אתה מרוויח כמה שאתה מוכר. נשמע פשוט, לא?

עבודה בארצות הברית אחרי צבא לעשות כסף באמריקה
לקוח, כמעט אילוסטרציה.

בגלל שכדי להרוויח באמת צריך למכור, העבודה הזו היא העבודה הכי מנטלית שיש. יש גם מכשולים פיזיים, כמובן. מיליון שעות על הרגליים, אנגלית בסיסית ומעלה כמובן, וגם ללמוד את אומנות השכנוע, אבל בתכלס- הקושי האמיתי הוא לא מול הלקוח, אלא מול עצמך- לשמור על אנרגיות גבוהות, על מוטיבציה, על אמונה עצמית.

ושוב, על דפי הוורדפרס זה אולי נשמע קליל, אבל בפועל זה פאקינ קשוח- להרים את עצמך אחרי ה"לא" העשירי שקיבלת, אחרי שהשקעת שעה בלקוח והוא פשוט קם והלך בלי לקנות כלום, אחרי שניסית לעצור מישהי שהתעלמה ממך כאילו אתה לא קיים.

הימים בעבודה הזו הזכירו  לי קצת את מזג האוויר של פלורידה- אפשר לקום ליום של ים וביקיני וכדורעף חופים שיהפוך ברגע לגשם זלעפות אפור ומכוער, ואפשר לקום לבוקר של הוריקן שימשיך לצהריים שמשיים. הכל יכול להשתנות ברגע- המספר שלך, המזל שלך, האנרגיה שלך.

קל כל כך להצליח כשהכל הולך חלק. כשהלקוח הראשון שהגשת לו סאמפל בבוקר גם עצר, וגם קנה. 

והמספר הוא הכל- כשאתה על אלף, אתה אלוף העולם, אתה תותח, מי יכול עליך, וכשאתה על אפס.. בדיוק ככה אתה גם מרגיש.

ואיך באמת יוצרים את השינוי הזה?

תכירו את הקלישאה מספר 1 בעגלות- הכל בראש. כשאומר לעצמי שאני טובה מספיק, ארצה להמשיך ללמוד, להשתפר, להצליח, וכשאומר לעצמי שאני גרועה ולא הולך לי- ככה גם יראה היום שלי.

וזו אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי בעגלות, המלחמה עם עצמי על עצמי. 

למדתי שהעבודה האמיתית שלי היא לא בשינון של ספיצ'ים או שיפור של הספרדית, אלא עבודה על מי שאני היום ומי שאני שואפת להיות- בחורה שלא מתנהלת מהפחד להצליח או לא, אלא מונעת מהרצון לעוף קדימה, ולהצליח ליהנות על הדרך.

ההבנה שלוותר זה פשוט לא אופציה, כי הכי קל להגיד "זה לא בשבילי" ופשוט לקום וללכת, או לקבל את זה ש"בזה אני כבר לא אהיה טובה", במיוחד כשהרגליים כואבות וכלום לא הולך.

הקושי האמיתי זה להילחם עם עצמי, להמשיך לעבוד, לנסות, להתקדם.

כריסמס עגלות אמריקה ארה"ב עבודה בארצות הברית
כריסמס זה כיף, אילוסטרציה.

אהבתי כל כך את העבודה הזו, ושנאתי אותה כל כך, לפעמים אפילו באותו הזמן.

האנרגיה המטורפת הזו היא משהו שאי אפשר באמת להסביר למי שלא חווה את זה. הצחוקים, האווירה, האפשרות להכיר אנשים שבחיים לא היה יוצא לי לדבר איתם אם לא הייתי מגישה להם סאמפל באמצע הקניון- שחקן NFL שפרש אחרי פציעה ופתח חברה להשקעות בבורסה, גברת בת 50 שמספרת בגוף ראשון על איך זה לחיות כאישה שחורה במדינה כמו דרום קרוליינה, חשפנית שמטיילת בקניון עם סבתא שלה, ומשלמת 170$ בשטרות של סינגל או בחורה בת 19 שעברה מניו המפשייר כשהייתה בת פחות משנה, אחרי שאומצה כי ההורים הביולוגיים שלה התמכרו לסמים.

גם הסביבה עצמה בעגלות- האנשים, המנהלים- הכל מכוון להצלחה שלך. הצלחה שלך כסלזמן היא ההצלחה הישירה של העסק, והם יעשו הכל, פאקינ הכל כדי שזה יקרה. זה יכול להיות צ'ייסרים באמצע יום עבודה (מבוסס על סיפור אמיתי, כמובן), או אפילו טארגטים משונים שכל מטרתם הוא להרים ולעשות שמח (ניסיתם פעם לעשות מכירה כשאתם מסיימים כל משפט עם "וש"? לדוגמה- דיס איז דה מוסט אמייזינג פילינגוש, איט קונטיינס דה מינרלס אוף דה דד סיאוש).

חוויה עגלות בארצות הברית עבודה במכירות קוסמטיקה איך מגיעים לעבוד באמריקה
"גן עדן זה לא מקום, זה אנשים"

אז נו, ברור שלא הכל מושלם (ואם מישהו מוצא עבודה מושלמת- בבקשה תגידו לי).

רגעי השבירה קשים וכואבים הרבה יותר ממה שציפיתי, במיוחד עבור מי שלא השתחררה שלשום וכבר עבדה באיזו עבודה או שתיים בחיים שלה. ועדיין- על החוויה הזו לא הייתי מוותרת. דווקא בגלל שזה כל כך רחוק מהקומפורט זון שלי, דווקא בגלל שלא "נועדתי" לעבודה במכירות- כי אז, כל הצלחה היא פאקינג הצלחה. היא טירוף, היא וואו.

זה כמו לקלוע בדאנק כשאתה 1.56מ', זה כמו לטפס על הר עם פחד גבהים. זה הידיעה שעשית הכל, נתת הכל כדי להצליח, וזו תחושה שאין שניה לה.

ואחרי סיפור החוויה המסעירה שלי-

תשובות נפוצות!

(למה? לשאלות נפוצות כמובן!)

"בא לי כזה! איך מגיעים לעגלות?"

בארץ פועלות לא מעט חברות השמה, שהן אלו שיקשרו אתכם לחברות העגלות בחו"ל (לא רק באמריקה!), לפי ההתאמה שלכם ולפי דרישת החברות, למשל דרכונים זרים.

אגב, זוכרים את הסיפור הברלינאי שלי? כדי שלא תחוו את אותה חוויה פסיכית- בחירת המקום היא סופר קריטית, ולכן ממליצה לדבר תמיד עם בעלי החברה, וגם לנסות ולשאול חברים ומכרים על המלצות למקומות, רק כדי להיות און דה סייף סייד.

אין לכם מכרים שעברו את זה? דברו איתי.

"רגע, אבל איך אני בכלל אדע אם זה מתאים לי?"

גלי, המנטורית התותחית שלי, אומרת שכל אחד יכול לעשות את זה, ואני אומרת- אם אני הצלחתי, כנראה שזה לא רחוק מהמציאות.

זה לא שיש טייפ אחד שיכול להצליח בעבודה הזו- אלו יכולים להיות אנשים מופנמים או מוחצנים, דוברי אנגלית כשפת אם או כאלה שבקושי ממלמלים את הספיץ' (סיפור אמיתי- אחד האנשים המצליחים שהכרתי כאן, מספר שכשהגיע לארה"ב שאלו אותו איך אומרים באנגלית צפרדע. הוא ענה "קרמיט"). מי שמצליח בעבודה הזו יכול להיות מזרחי או אשכנזי, מכל מקום בארץ ומכל גיל או רמת השכלה.

אבל יש דבר אחד שצריך באמת כדי להצליח- והוא פשוט לרצות את זה. לרצות להצליח גם כשזה קשה, וגם כשלא הולך, ולעשות ריסטארט למוח ולהמשיך לחייך גם אחרי הלא התשיעי שקיבלת באותו יום.

אומרים שמחשבה יוצרת מציאות, ואני לא בטוחה שאנחנו יכולים עד כדי כך לשלוט במוח שלנו- אבל ברגע שנחליט שאנחנו באמת רוצים להרוויח מהחוויה הזו, אנחנו פשוט חייבים לרצות את זה נון סטופ, מ9 בבוקר כשמסדרים את הסולטים בפירמידה ועד 10 בלילה שסופרים את הקרמים לעיניים. 

"וכשהגעתי, איפה אני אגור?"

כמובן שכל חברה מתנהלת קצת שונה בקטע הזה, ובעוד בברלין חלקתי דירת שני חדרים (בלי סלון!) עם עוד ארבעה גברים, בארה"ב המצב קצת שונה.

בחברה שאני עבדתי בה העובדים גרים בדירות שוות בקומפלקס, ולא רק שלכל אחד יש חדר משלו (נשבעת), אלא גם מדובר בקומפלקס שווה כזה, עם בריכה וחדר כושר וכל מה שצריך כדי להרגיש שאתה חי בגבוה.

רוצים לראות איך זה נראה?

קפצו להיילייט עגלות באינסטגרם

חושבים על רילוקיישן? מוזמנים לקרוא על זה עוד כאן

* דיסקליימר חשוב: למרות השם המפוקפק שיצא לעגלות, אני חיה ועובדת בארה"ב באופן חוקי, כמו גם כל שאר העובדים בחברה שבה עבדתי.

אהבת את הפוסט?
הנה עוד כמה מומלצים

חופשה מיאמי קי ווסט פלורידה

תודעה של חופשה

הקשבתי, הנהנתי, ופתאום- נפילת אסימון. מה זה אסימון? כמו מכונה בקזינו בווגאס שהתפרקה ואלפי אסימונים נופלים בבת אחת. ככה הרגשתי.

להמשך הפוסט>>

בובספוג, סימפסונס ואסקפיזם- יוניברסל סטודיוס באורלנדו, המדריך המלא

נעים מאוד, אני ארבל ואני ילדה בת 4 שחיה בגוף של בת 27, כך יצא. 

כך יצא גם שהימים המאושרים בחיי הם הימים שביליתי במקום הקסום ביותר עלי אדמות, בגן העדן של ילדות, בפיצוץ האטומי של הצבע והפאן- שני הפארקים של יוניברסל באורלנדו- יוניברסל סטודיוס ואיילנד אוף אדבנצ'רס.

להמשך הפוסט>>
מה צריך לדעת על עגלות בארצות הברית

כל מה שלא סיפרו לכם על עגלות באמריקה

כשמדברים בארץ על החלום האמריקאי, או לפחות על החלום הישראלי באמריקה- בדרך כלל מדברים על עגלות.

הוויז'ן ברור- אופי ממולח וחוצפה ישראלית פלוס ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שווה לערימות של כסף, רכבי יוקרה, חופשות נוצצות ואוסף לואי ויטון שלא יבייש את בנות הקרדאש.

להמשך הפוסט>>
רילוקיישן למיאמי ארצות הברית ישראלים באמריקה תקופת הקורונה

על קורונה, אינסטגרם ורילוקיישן- האם יש מקום לקהילות ב2020?

המילה השחוקה ביותר בסושיאל מדיה בשנת 2019 הייתה קהילה. ממילה עוצמתית, שמתארת תחושת קרבה אמיתית שמאחדת בין אנשים שמאמינים בעקרונות משותפים, מטרות משותפות- הפכה המילה קהילה למעוררת סלידה ואפילו מעט ציניות ברגע שהיא נשמעת בחלל.

להמשך הפוסט>>
סגירת תפריט