מאז שהשתחררתי מהצבא, הרגשתי שהייתי חייבת להתנתק קצת מהמציאות בארץ. חיפשתי משהו שונה, חיפשתי לצאת מהקופסא, חיפשתי לראות עולם, אולי אפילו קצת לברוח. רחוק יותר, גדול יותר, משוגע יותר. זה התחיל בתקופה קצרה של עגלות (הייתי ממש גרועה בזה), שהובילה לחיפוש עבודה יציבה יותר, וכך הגעתי לאלעל. הייתי טסה לתקופות של כמה חודשים בכל פעם, חיה את המקום החדש כמעט כמו מקומית, וממשיכה הלאה. בודפשט, בוקרשט, סופיה, יוון- כולן היוו עבורי בית לתקופה.
אחרי תקופה ארוכה באלעל קיבלתי (יחד עם רואי, בן הזוג שלי) הצעה לרילוקיישן במיאמי. זה היה נשמע מושלם- בחלומי הייתי קארי בראדשו גרסת מיאמי, מתופפת באלגנטיות על עקבי הצ'וז שלי (במציאות, לא אלך על עקבים גם אם חיי תלויים בזה), סוחבת ערימת שקיות של גוצ'י ואוף וואייט (לו היו קיימים בתחילת שנות האלפיים, כמובן), יושבת לבראנץ' עם מימוזות עם החברות השיקיות שלי ונכנסת לראש רשימת מוזמני VIP לכל פתיחה אפשרית, שכן בחלומי אני בלוגרית בעלת טור בניו יורקר המקומי.
וכמובן, החיים עצמם מורכבים הרבה יותר מאשר אותו חלום אמריקאי.
התקופה של הרילוקיישן לארה"ב הוציאה אותי הרחק מאזור הנוחות שלי בכל תחומי החיים. אם בחלומי דמיינתי עצמי עם שקיות של דיור, במציאות בקושי הצלחתי לסגור את החודש, עם שכר דירה כפול מבארץ. החברות השיקיות לא היו בחודשים הראשונים שלי כאן, ונאלצתי להתמודד עם בדידות אינסופית, תחושת זרות שמעולם לא חשתי בעבר. ולגבי הבלוג? וול, אם מישהו מקוראיי מכיר את עורך מגזין מיאמי אני אשמח לחיבור בינינו.
כל התקופה הזו, שבה אני עוברת משבר זהות טוטאלי, התגובות באינסטגרם הראו בדיוק אחרת. "את חיה את החלום!" היו אומרים לי, "החיים שלך מושלמים". התמונות המפולטרות לאינסטגרם לא הראו את הבדידות העצומה שחוויתי, את המרחק מכל אהוביי, את הקושי למצוא את עצמי כאן. הערות על החיים הכביכול מושלמים שלי רק העצימו אצלי את הדיסוננס- אם אני לא מוצאת את עצמי כאן, איפה אמצא את עצמי? לאן פניי מכוונות? ובכלל, כמה חלשה אני אם אני מתקשה בשינוי כה פשוט?
כמו כל דבר בחיים, השינוי לוקח זמן. זה היה עניין של בחירה- בכל רגע פנוי שהיה לי חקרתי את המקום החדש שאליו עברתי. מצאתי כאן פינות מיוחדות אהובות, חברים חדשים, חיים חדשים. בתי קפה מגניבים לכתוב בהם (ועליהם), אירועי נטוורקינג (באף אחד מהם לא מצאתי את עורך מיאמי מגזין, אגב), מוזיאונים, פארקים. חיפשתי חיים שיראו לי טוב גם מחוץ לכותלי האינסטגרם הארור.
כמובן שכל ביקור בארץ הוא שמחה מהולה בעצב- געגועים לחיים שכאן, געגועים לחיים ששם, געגועים לכל מה שבאמצע. אבל החיים, כמו שכבר השכלנו להבין, אינם מפולטרים בפילטר ורדרד ודאסטי של טיפאניס. מיאמי אינה רק דקלים וים כחול, והמשברים הקטנים, אלו שהופכים כל חוויה למשמעותית הרבה יותר, אלו הם הרגעים שבסוף לא עולים לפיד (לרוב גם לא לסטורי).
